פסק-דין בתיק ע"א 3914/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת דליה מארק-הורנצ'יק), מיום 18.10.04 בת"א 12255/04 (בש"א 162656/04), אשר דחה על הסף חלקים מתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה (להלן:- " התביעה") מחמת מעשה בית-דין.

2.         הרקע

(א)        המערערת היא חברה זרה הרשומה בדנמרק ועוסקת בתחום ההפקה המוזיקלית. המשיבה היא חברה קבלנית. המערערת רכשה מהמשיבה דירת יוקרה בפרוייקט בנייה על חוף הים בתל אביב (להלן: " הדירה") לפי הסכם מיום 25.7.96 (נספח ג להודעת הערעור; להלן: " ההסכם"). בסעיף 11.13 להסכם נקבע כי:

" בכל מקרה בו יתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות בקשר לבצוע התיקונים ביחידת הדיור ו/או בקשר עם מסירת החזקה לקונה ביחידת הדיור, תימסר ההכרעה בחילוקי הדעות להכרעת בורר דן יחיד שימונה על ידי הצדדים בהסכמה.

בהעדר הסכמה יהיה כל אחד מהצדדים רשאי לפנות ליו"ר אגודת האינג'נרים והארכיטקטים למנוי בורר.

הבורר לא יהיה קשור לדיני הראיות ולסדרי הדין האזרחי.

פסק הדין ינומק ויתייחס אך ורק לחילוקי הדיעות שבין הצדדים מבחינה מיקצועית. [...]"

ובסעיף 24.7 להסכם נקבע:

" סמכות השיפוט היחודית לדון בכל המחלוקות והסכסוכים הנוגעים לחוזה זה תהיה לבית המשפט המוסמך בעיר תל אביב ולא לכל בית משפט אחר."

(ב)        לימים נתגלעו מחלוקות בין הצדדים בקשר עם הדירה. המערערת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בורר, ובית המשפט מינה את מר רמי כנף בורר (להלן: " הבורר"). ביום 19.2.03 ניתן פסק בוררות שחייב את המשיבה לפצות את המערערת. נוסף למחלוקת שהוכרעה בבוררות התגלעה בין הצדדים מחלוקת נוספת, שנגעה לזכויות קנייניות, ושלא היתה בסמכות הבורר. בעטיה של מחלוקת זו הגישה המשיבה תובענה נפרדת לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

(ג)         ביום 13.1.04 הגישה המערערת את התביעה נושא הערעור נגד המשיבה לפיצוי בסך 2,166,232 ש"ח בשל הפרות של ההסכם במספר עילות: איחור במסירת הדירה; ירידת ערך; היעלמות פריטים שונים מהמחסן השייך לה; זיכויים כספיים בגין אביזרים שלא הותקנו; תשלום לחברת הניהול וארנונה; הוצאות אחרות שבהן נשאה המערערת ופיצוי בגין נזקים שונים. בכתב התביעה ציינה המערערת את ההליכים הקודמים שהתקיימו בין הצדדים, וטענה שהתביעה הנוכחית נוגעת להיבטים הכספיים שבמחלוקת.

(ד)        המשיבה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין (ולחלופין, מחמת העדר היתר לפיצול סעדים). לטענתה, עילות התביעה (למעט העילה הנזכרת בסעיפים 68-73 לכתב התביעה, שעניינה העלמות חומרים מהמחסן) נדונו או למצער היו צריכות להיות מועלות לפני הבורר. משהכריע הבורר במחלוקת שבין הצדדים לגופה, ומשלא ניתן למערערת היתר לפיצול סעדים, קם מחסום דיוני שאינו מאפשר לה להגיש תביעה נוספת נגד המשיבה באותן עילות. לבקשה זו לא צורף תצהיר.

(ה)        המשיבה הגישה תגובה לבקשה, וטענה שבתחילת הבוררות חזרו הצדדים על הסכמה קודמת שהבוררות תנוהל אך רק בנושא הליקויים (שכונו בפי הצדדים "ריג'קטים"), ולא בכל נושא אחר שנמצא בפועל מחוץ לגדר סמכותו של הבורר, אשר יידון בפורומים אחרים. תגובה זו נתמכה בתצהיר.

3.         ההחלטה נושא הערעור

בית המשפט קבע שעילותיו של הליך הבוררות (שנסב על ליקויי הבנייה שנתגלו בדירה), ועילות התביעה (שנסבו על האיחור במסירה והנזקים שאירעו כתוצאה מכך) הן עילות זהות. משהסכימו הצדדים כי המחלוקות שנוגעות לאיחור במסירה תוכרענה בבוררות - היה על המערערת להביא את כלל טענותיה לפני הבורר, ומשלא עשתה כן - מנועה היא מלהעלותן בהליך אחר. בית המשפט דחה את טענת המערערת שעילת התביעה הנשענת על איחור במסירה נולדה לאחר הבוררות. בית המשפט הטעים, שהמערערת טענה שהיה על המשיבה למסור לה את החזקה בדירה לא יאוחר מיום 1.6.99, בעוד שישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ביום 29.1.02. מכאן, שכבר אז לשיטת המערערת ארע איחור במסירה, ולא ניתן היה לקבל את טענתה שעילות התביעה נולדו לאחר שהסתיים הליך הבוררות.

לנוכח האמור, קיבל בית משפט קמא את הבקשה, ודחה את מרבית התביעה על הסף תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח ומע"מ.

4.         טענות הצדדים בערעור

(א)        לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא כשדחה חלקים מהתביעה על הסף. המערערת טענה בתגובתה, שנתמכה בתצהיר, שהצדדים הסכימו שהבורר יהיה מוסמך לדון אך ורק בנושא ה"ריג'קטים", ולא בכל נושא אחר. גירסה עובדתית זו לא נסתרה, ולכן היה על בית המשפט לדחות את הבקשה.

(ב)        המשיבה טוענת שדין הערעור להידחות. לשיטתה, לא היה צורך לצרף תצהיר לבקשה לדחייה על הסף, מאחר שזהות העילות בין ההליכים עולה מכתב התביעה עצמו.